ידינו לא הציתו

לפני שבועות אחדים, נעשתה נבלה בישראל. בפשע שנאה טרוריסטי, הופעלו 12 מטענים מחוברים לבדים בשישה מוסדות דת בישראל. המחבל, אוי לבושה, הוא תושב הגולן

אם נמצאת גופת אדם נטושה בשדה ולא נודע מי הרגו, מצווה התורה על זקני העיר, הקרובה למקום הפשע, לערוף ראש עגלת בקר “אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול“, אל תוך נחל איתן, לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה ולומר: “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה‘, ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונִכַּפר להם הדם“, (דברים כ“א ז‘-ח‘).

חוק תמוה במקצת. מה פתאום נדרשים זקני העיר להצטדק ולהסביר שידיהם לא שפכו את הדם? מי האשים אותם? מדוע עליהם לקפוץ בהתנדבות לעמדת החשוד ולהסביר שעיניהם לא ראו?

אם נתעלם מסוגיית העגלה עצמה (בכל מה שקשור לקרבנות, איני מבין ואיני רוצה להבין וברוך השם, עניינים אלה כבר מאחורינו), אני רואה בחוק זה אמירה מוסרית וחברתית ראשונה במעלה, אקטואלית ורלוונטית גם לימינו.

המסר הוא שאם נעשה פשע בתוך הקהילה ואף בקרבתה, אין היא יכולה להתנער מאחריות. המסר למנהיגות הקהילה הוא שהיא אחראית גם למעשה של האדם הבודד החי בתוכה. עליה לעשות הכול כדי למנוע ביצוע פשע בתוכה, או מתוכה

המסר הוא שאם נעשה פשע בתוך הקהילה ואף בקרבתה, אין היא יכולה לשחק את תפקיד הראש הקטן ולהתנער מאחריות. המסר למנהיגות הקהילה הוא שהיא אחראית גם למעשה של האדם הבודד החי בתוכה. עליה לעשות הכול כדי למנוע ביצוע פשע בתוכה, או מתוכה, ואם לא עשתה הכול, כן, הכול, כדי למנוע את הפשע, היא שותפה לאחריות. איזה הבדל בין תסמונת הש.ג. ותרבות הכסת“ח והבריחה מאחריות וגלגולה כלפי מטה, כמקובל במקומותינו, לבין דרישה זו.

שנאת חינם

לפני שבועות אחדים, נעשתה נבלה בישראל. בפשע שנאה טרוריסטי, הופעלו 12 מטענים מחוברים לבדים בשישה מוסדות דת בישראל, מועצות דתיות ובתי דין רבניים וגרמו לנזק כבד ברכוש. הפיגוע נעשה בלילה ולכן לא גבה חיי אדם.

המחבל שביצע את המעשה, אוי לבושה, הוא תושב הגולן. אין ספק שמדובר במפגע בודד. לא היה לו אף שותף. בוודאי ובוודאי, שאין הוא מייצג תופעה. הוא אינו מייצג מיעוט, גם לא מיעוט קטן, גם לא מיעוט שולי ואף על פי כן, הוא יצא מקרבנו. כיוון שיצא מקרבנו, שומה עלינו למנף את האירוע לחשבון נפש.

חשבון הנפש הראוי הוא האם, ועד כמה, אנו אכן מופת של חברות אמת ושותפות אמת בין “דתיים” ו“חילונים“? יש לנו בהחלט במה להתגאות בנושא זה, אך עוד רב המרחק להגשמת החזון הזה.

את פשע השנאה ביצע מפגע בודד, אך האם אנו חפים משנאה? לצערי, היא קיימת גם בתוכנו. בהיותי מנהל המתנ“ס, קיבלתי פעם מכתב זועם ומתלהם מאחד התושבים. הסיבה: בראש מכתב מהמתנ“ס לתושבים, בנושא מסוים, התנוססה המילה בס“ד. אוי–אוי–אוי. באיזה חוצפה, הוא רטן, המתנ“ס, הממומן מהארנונה שאני משלם, משתמש בכספיי לכפיה דתית? למה כופים עליי לקבל מכתב שכתוב עליו בס“ד ופוגעים ברגשותיי ואמונותיי? … אני דורש… אני תובע… וכו‘ וכו‘. אגב, למה הופיע על המכתב בס“ד? כי כתבה אותו והייתה חתומה עליו חברת צוות, שעל כל מכתב שהיא מוציאה מופיע בס“ד, כי זו אמונתה וזהו אורח חייה. בדיוק כפי שלא אחייב עובד אחר לכתוב בס“ד בראש מכתבו (וגם לא את עצמי), כך לא אחייב עובד הפותח כך מכתב, לנהוג בניגוד למצפונו, כי כפייה חילונית, או דתית, אינה דרכי. אבל עצם הזעזוע של יהודי, מכך שקיבל מכתב שבס“ד בראשו, הוא בלתי נתפס.

מקרה אחר – לקראת אירוח של קבוצה דתית לסופ“ש באחד היישובים, המארחים מתחו בין שני עמודים חוט עירוב. תושב היישוב חתך את חוט העירוב, בטענה שזהו יישוב חילוני והוא לא מוכן לכפייה דתית. הצעד שהוא עשה הוא צעד אלים של כפייה אנטי–דתית, בעוד אורח חייו לא השתנה כהוא זה מעצם קיומו של העירוב. אין זו אלא שנאה נטו.

בהקשר של פיגוע השנאה, שבגינה נכתב המאמר, נתתי דוגמאות לשנאה מהצד החילוני, אך בל ניתמם. התופעה קיימת גם בצד הדתי וחווינו אותה באופן בוטה במערכת הבחירות האחרונה לראשות המועצה.

הפתרון: היכרות

כדי שנוכל לומר בלב שלם, שידינו לא הציתו את התבערה הזאת, עלינו לחזק ולהדק את החיבורים, את הקשר, את השותפות ואת האהבה בין תושבי הגולן, מכל המגזרים.

הדרך לכך היא בראש ובראשונה היכרות הדדית. היכרות מובנית, מאורגנת, כיעד אזורי – מגיל הגן ועד מועדוני הוותיקים. חוסר ההיכרות הוא המתכון לניכור, הניכור הוא המבוא לדעות קדומות והדעות הקדומות הן מדמנת השנאה

הדרך לכך היא בראש ובראשונה היכרות הדדית. היכרות מובנית, מאורגנת, כיעד אזורי – מגיל הגן ועד מועדוני הוותיקים.

כאזור המורכב מיישובים נפרדים, דתיים וחילונים, ובמידה רבה מגושים נפרדים, עם מוסדות חינוך נפרדים ועם שלוחות נפרדות של המרכז הקהילתי, אנו יכולים לקיים את חיינו בלי לפגוש את המגזר האחר. חוסר ההיכרות הוא המתכון לניכור, הניכור הוא המבוא לדעות קדומות והדעות הקדומות הן מדמנת השנאה.

יש לנו כר נרחב לעשייה בנושא הזה ואנו יכולים להתגאות בכך שיש בתוכנו את נטור – מושב משותף לחילונים ודתיים, את בית הספר המשלב “שורשים“, את מדרשת השילוב והתחלות נוספות. גם היישוב רמת טראמפ נועד להיות משותף. ככל שיהיו לנו יותר מפעלים משותפים ויישובים משותפים, ולצדם העמקת הקשר, הזיקה והשותפות בין היישובים והמגזרים השונים, כך יהיה הגולן למופת לאומי.