ב-36 מקומות התורה מבקשת מאיתנו להתייחס אל הגויים במשנה זהירות – “ואהבת את הגר…” לשון “ואהבת את ה’ אלוקיך…” רות המואביה היא הדגם לגרי

תפקידו של הכהן הוא לחבר את כלל ישראל, להביא את התורה אל העם ולהיות שביל הזהב שאליו מגיעים גם כל אלה המתרחקים לקצוות. בין שאר

 בשבוע הבא חל יום איחוד ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, אחד הסמלים הגדולים ביותר לרעיון של אחדות ישראל. גם כשבני ישראל מחולקים לשבטים שלכל אחד

כשהמן אומר “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד”, הוא מדייק: גם כשעם ישראל מפורד, הוא עדיין עם אחד, עם סגולה שכוחו באיכותו לא בכמותו. הדבר מודגם

ארץ ישראל היא ביתו של ה’ ומיוחדת היא משאר הארצות. היא חשה את המציאות הרוחנית של היושבים בה. אם ישנו דבר זר היא עלולה לפלוט

המידות הן תנאי לקבלת תורה, והן היסוד לבניית בית בישראל. בתקופת ספירת העומר שבין פסח לעצרת, אנחנו מכשירים את מידותינו לקבלת תורה ובניית עם ישראל.

בפרשתנו פרשת אמור אנו עדים לשלוש קדושות בעם ישראל, קדושת האדם, כלומר הכוהנים, קדושת הזמן, שהיא מצוות המועדים וקדושת המקום שזה בית המקדש. בכל השלושה

כשם שהכניסה למשכן אינה דבר מובן מאליו – “ואל יבוא בכל עת אל הקודש” – כך גם ארץ ישראל וישיבתנו בה אינן מובנות מאליהן. עם

בברית המילה עושה הקב”ה תיקון בגופו של האדם, ורק אז הוא נקרא שלם, אולם חשובה לא פחות ברית המילה שהיא הסרת העורלה שבלב. כל מילה

אומר הרמב”ם: “אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר, אלא אפשר והתורה אוסרתו”, כלומר – האיסור באכילת חזיר הוא לא בגלל המיאוס או מטעם של

  חג הפסח הוא חג המשפחה היהודית, התא הראשון והחשוב בבניינו של העם היהודי. פרעה רצה לפגוע בעם ישראל והוא עשה זאת על ידי פגיעה

האם הקורבן נועד באמת לקב”ה? הרי לה’ הארץ ומלואה וכל העולם שלו ממילא. כשהאדם מצטווה להקריב קורבן נרמז לו שהוא היה צריך להיות הנפגע, והקב”ה

פרשת “ויקהל” מדגישה את החשיבות של אופן עשיית הדברים. התורה מעניקה סופרלטיבים נעלים לבוני המשכן – “חושב מחשבות”, “חוכמת לב”, “להורות נתן בליבם” – על

תחילת פרשת “תצווה” עוסקת בבגדי הכהונה, שהם התיקון לחטא אדם הראשון. גם מגילת אסתר מקדישה מקום מרכזי לבגדים – בגדי אסתר, השק והאפר של מרדכי,

לאחר חטא העגל, עם ישראל ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. פרשת תרומה פותחת ארבע פרשיות העוסקות בבניית המשכן, שהוא משקל הנגד לחטא העגל. לא צדקה