לבית סבתי ז”ל, לא נכנס חלב. אף פעם. אצל הוריי, התקדמות, היו כמה כלים חלביים, מוחבאים בשוּ-שוּ במקלחת, שלא יגיעו מטבח. אני, התקדמות, כבר לגמרי

חמישה שותפים בחינוך – הקב”ה, הילד, ההורים, החברים ובית הספר. בית הספר, במקרה שלנו, ישיבה תיכונית חיספין, הזמין ל”שבת הורים”. לא רציתי. באתי עם אנטי.

פגשתי זוג נחמד שהתיישב לקפה. מעל כל הוויכוחים וחילוקי הדעות שלהם, נמתח גשר השנים הרבות, 40+, שהם ביחד. דיברנו על קברים, איך לא, קברי צדיקים

אהוד מנור זיקק את כל הישראליות הנכונה-לתמיד במשפט המופתי – “אין לי ארץ אחרת”. באמת אין לי וגם לא כנרת אחרת, עם מנגל פח והמוני

אחרי פסח, רצתי מהר לחפש את חירותי באוויר האביב, בשמים הכחולים ואז נזכרתי בימי הזיכרון הבאים עלינו ומצב הרוח ירד לחצי התורן, גם בגלל עוול

כבר מוצאי פורים ועוד לא הכשרת את הבית לפסח? מה קורה לך? ומה עם התנור? מתי תעשי את המקרר? והחלונות? והפאנלים? והקניות?… השתגעתם, נכון? יום

הפוליטיקאים כבר מזמן לא מסבירים לנו למה לבחור בהם. הם עסוקים מדי בלהסביר למה לא לבחור ביריביהם. השמצות, לכלוכים. מול זה – ערב שכולו טוב:

נשיא ארה”ב הכיר בריבונות אמריקנית של ישראל בגולן. לא התרגשתי. מבחינתי, הגולן שלנו, מאז ולתמיד. ואז קפצו זוג תל אביבים לביקור לפני כעשור, הייתי משווקת

לא נוסע לי טוב ה”עד דלא ידע” הזה של פורים. פעם אחת ניסיתי. עראק, ויסקי, ואן גוך – וכלום. עד שהוספתי לזה יין אדום. כאב

עם התה והחמין והספרים הישנים. בשבת, אני בבית, נקודה. בטח בחורף. בכל זאת, הצליחו לשכנע אותי לצאת בשבת אביבית לטיול בנחל קרוב. לחיות בשמורת טבע

כן, היום כבר אין את החלוקה המסורתית של האישה הקטנה, שדואגת לבית ולילדים והבעל שמפרנס ועושה סידורים. הומאז’ ליום האישה “היום, אני צריכה לקחת את

בכל משפחה, יש את המיוחדים שלה. מנהגים, מאכלים שמאפיינים אותם. אצל הוריי, קבוע ביום חמישי יש ארוחת ערב בריק, שלישי – קוסקוס, בחורף – ערמונים

לא צריכים יום מיוחד ליום אהבה, ליום המשפחה, ליום האישה. אפשר סתם לבחור יום, לבד, או עם המשפחה, לצאת לכל הירוק הזה אחרי הגשם ולנשום.

גם לשמוח צריך ללמוד, לאמן את המוח המודע וגם התת-מודע להיות בשמחה, לחיות בהכרת תודה על הטוב ולשמוח במה שיש להקת “שלווה”, שמשתתפת ב”כוכב הבא לאירוויזיון”,