מאז לכתו, השתנו החיים במשפחה שלי. אני לא מכירה את החיים קודם, אבל יודעת שאחרי נפילתו, הם הפכו להיות עצובים וחסרים, עם הרבה רגעי משבר

לא הברשנו פאנלים, לא כיבסנו את כל השמיכות והשטיחים ולא הוצאנו את כל הרהיטים החוצה, אבל ניקינו ושפשפנו והבית מרגיש רעננות והאמת, גם בלי להגזים,

הייתי במצב רוח של קיטורים, לחץץץץץץץ. עוד לא התחלתי לנקות לפסח, בבית ובעסק. אבל אז, קרה משהו ששינה הכול. התובנה: במקום לקטר – להודות על

מצמצנו את פורים והנה, פסח כבר מגיע ושום הדחקה לא תעזור. האקונומיקה מחכה עם המברשות. אבל לפני פסח, יש ראש חודש ניסן, עם הפסיסא של

פורים, מלבד היותו חג של שמחה ומגילה ותחפושות, הוא גם חג של נתינה, משלוחי מנות ומתנות לאביונים. אשתדל לעשות גם אני משהו קטן וטוב בפורים

זה תמיד ליד, כמו הטלוויזיה, שאני בוהה בה ולא באמת מסתכלת עליה. לפעמים, אני דוחקת את החיים הצדה ומוותרת על הדברים הקטנים שעושים לי טוב

 כשחווים משבר, או כשסתם כלום לא הולך, מאוד קל לנו ליפול לעצבות לבאסה ואז, באה התורה ומזכירה לנו: הלו, הלו… אתם צריכים לשמוח, גם בתוך

הכול נראה נהדר בזוגיות שלהם והיא הייתה בטוחה שזה לנצח, עד שיום אחד, הוא אמר שזה כבר לא מתאים לו והלך. מאז, היא לבד היא

סבא שלי היה קורא לי מרחוק ונותן לי סוכרייה. לפעמים, היה מוציא מטבע ושולח אותי לקנות לעצמי משהו מתוק וככה, בלי מילים, ידעתי שהוא אוהב אותי.

טוב, לא כולם, אבל הבית הולך ומתרוקן והבכורה כבר שואלת אם לא בא לי עוד תינוקת. האמת, לא. ככל שהם גדלים, גדלות הדאגות “אימא לא

אמרו את זה קודם לפניי. הביטלס. זה תמיד נכון. כולם רוצים לקבל מילה טובה, מחמאה, פרגון. כולם רוצים להרגיש נאהבים. תנו להם התרגשתי השבוע, כשהתקשרה

כל אחד בוחר מה שנדמה לו כטוב לו. לא תמיד הסביבה יכולה להבין את זה. נגיד, ילד מוצלח, סטודנט עם אופק פתוח, שחזר בתשובה והפך

מילדות, חלמתי לכתוב בעיתון והנה, זה מתגשם. עוד חלום גדול, להקים עסק משלי, לארח בו, לפגוש אנשים, ליצור, לפתח, להאכיל, לשמח, חוגג 7 להקמתו. חלומות

אם אין מלחמות בחוץ, אז יש לנו את המלחמות שלנו עם עצמנו, עם מה שלא בא לנו לוותר עליו ואין לנו ברירה. הרהורים מסביב לסופגנייה